|
|
אודות
אני שבורה מבפנים. מרגישה כמו חרסינה. עשויה מזכוכית. וזולגת כמו זמן. אני לא כלום, גרגר חול ביקום. אני מתיימרת להיות החורף. או הים. או הגשם. אבל אני רק ילדה. ילדה עם עיניים גדולות ונוקבות. אני רק ילדה שברירית שעומדת שם, ומביטה בהם.
ווינטר. כך בחרתי להיקרא. ווינטר. חורף. אני אוהבת את החורף. ואת הים. אני אוהבת לגלוש ולהקשיב למוזיקה. אני אוהבת לרוץ ולהרגיש את הרוח מנשבת בשערי. אני אוהבת לראות הגשם זולג ומכה בהכל, מנסה לנקות את העולם הטמא הזה. אני אוהבת להיות במחשב. ובטלפון. אני אוהבת לדבר. ואני אוהבת לשתוק. אני אוהבת לקרוא ספרים, ולראות אנימות. לחשוב, ולהרהר. אני אוהבת לישון. וללכת. אני אוהבת..
אני שונאת את הקיץ, ואנשים טיפשים. אני שונאת פרחות, ופקאצות וערסים. אני שונאת את עצמי. ואת איך שהעולם מגדיר אותי. אני שונאת רצח, והתעללויות בחיות. אני שונאת אנשים רעים. זה הכל בינתיים.
winterain12@gmail,com
|
מי אני אז מי אני בעצם. אם להודות אין לי מושג. אני יודעת שאני קיימת (ביקום הנוכחי בזמן הנוכחי), אני יודעת שאני נמצאת היכן שהוא. אני יודעת שיש לי גוף מוחשי, ולא רק מחשבה ללא בעלים. אבל האם אני יודעת יותר מזה? כל השאר הם רק שמות |
|
|
שנה חדשה והחלטה. | |
אמרתי שאני אכתוב "מחר", אותו מחר עבר, שכחתי. כותבת באיחור של שלושה ימים, לא נורא. הרי אף אחד לא מחכה לפוסטים שלי, וגם אם כן, אני כותבת רק בשבילי. אז החלטתי להיות יותר אופטימית, לנסות לחזור אל הנאיביות, כי הכל היה פשוט יותר אז. החלטתי, להרחיק את "זה"ממני, ולחזור להיות אני המאושרת, אם היא קיימת, או הייתה קיימת. זה נבע מהרבה דברים, חברים במיוחד, אלה הוירטואלים.
ידיד שלי חשב שידידה שלו פגעה בעצמה, הוא היה כל כך מודאג, כל כך לחוץ. אני הנחתי שאם אני אתאבד, יהיו אנשים כאלו, שידאגו, שרק ירצו לעזור. הנחתי. אולי טעיתי, אבל עדיף להיות ככה, נאיבית.
משיחה אחרת עם ידידה, השתמע שעצם היותי אדם דכאוני, שלעתים רוצה להתאבד, הופך אותי לאנוכית, בעבור כל אלו שדואגים לי. בהתחלה כעסתי, חשבתי שהטענה הזאת מגוחכת, אבל חשבתי על זה, הרעיון חלחל לי למוח, ולאט לאט, הבנתי שהיא צודקת.
כל הטענות האלו, מבוססות על טענת בסיס, שיש מי שאוהב אותי, ושיכאב לו לאבד אותי.
אני לא רוצה לפגוע באף אחד. בעצם, אני כן רוצה, כפי שבוודאי ציינתי, אני בן אדם כל כך טוב וטהור. אבל אם יש מישהו שאוהב אותי,בו, אני לא רוצה לפגוע.
אז עם הזמן, הנחלתי בתוך הראש שלי את זה שיש מי שיכאב לו לאבד אותי, באיזשהו מקום, בתוך ים החברים הצבועים, ואולי גם מתוך המשפחה, קיים מישהו שיכאב לו. שיכאב לו שאני אלך. אח שלי אולי, אולי אחותי, אולי אותה ידידה שחשבתי לצבועה. אולי אמא שלי, אולי אותו ידיד. מישהו. לא משנה מי, אני אנסה להתייחס אליו כאל קיים.
ואותו מישהו, הוא מה שאני מקווה שיחזיק אותי אופטימית. כי החלטתי, החלטתי להיות אופטימית, לאהוב את העולם, לא לחשוב יותר על המוות. ואולי האיש הזה, אותו אדם, אם היה יודע, שהוא מחזיק חיים של בן אדם אחד, אולי הוא היה מפסיק, לאהוב, לדאוג. אבל הוא לא יודע. רק אני ואתם יודעים. אני לא אבטיח לכתוב, כי באמת, הכתיבה בשבילי היא תחביב ולא חובה. ואני אשמח לבקר פה, היום או בעוד כמה ימים ולראות תגובות ועצות, באמת.
|
|
|
|
|
 | אני חושבת שהתאבדות זה הדבר האנוכי ביותר שיש... תחשבי על זה רגע, עזבי את "אם יש מישהו שאכפת לו ממני אז יכאב לו", גם ילד שלא אכפת לו ממך בכלל, יקום בבוקר ויצטרך ללכת לכיתה, בידיעה שמישהו בכיתה שלו התאבד, ושזה יכול להיות גם בגללו... בעיקרון, אני באמת מבינה אותך... היו לי תקופות שלא ידעתי על מי לסמוך והייתי מדוכאת :( אבל הי, החברה שדיברת איתה והגעת איתה למסקנה שהתאבדות זה אנוכי, היא לא נשמעת צבועה, עשית איתה בטח שיחת נפש עמוקה :) אז על תחשבי על התאבדות אפילו, אל תבחרי בדרך הזאת של לברוח מהחיים ולהשאיר מאחוריך את כל הבעיות, גם אם קשה, חשוב להתמודד איתן :) אני ממש מקווה שהתקופה הקשה תעבור, רק אל תתאבדי, אכפת לי ממך 3> <נעמה> |
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
|
|
;){kind=link}